היוגה ואני: מסע מכאב גב לתנוחת השווהאסנה ולקבוצת גברים על הדשא  שלא היתה

הכל התחיל מכאב גב עיקש. כזה שמזכיר לך בכל תנועה שהגוף שלך כבר לא בן 20. אשתי, בחוכמתה האינסופית, שלחה לי סרטון יוגה לתרגול. "תנסה, זה יעזור," היא אמרה. התיישבתי מול המסך, התחלתי לתרגל, והופ – הקסם קרה. הכאב התחיל להתפוגג. רק אחר כך גיליתי, במבוכה קלה, שזה היה סרטון יוגה לכאבי מחזור. כן, כן, אני, גבר במלוא מובן המילה, התפתלתי על המזרן עם תרגילים שמיועדים להקלה על כאבים נשיים. אבל היי, זה עבד!  

מאז, אשתי ואני התחלנו לתרגל יחד, בעיקר עם סרטונים של יוגה נשית. הייתי שם, מתמתח ומנסה לעמוד בקצב, מרגיש קצת כמו דג מחוץ למים – אבל לאט-לאט התאהבתי. פעם שמעתי אנקדוטה יוגית ישנה: מורה זקן אמר לתלמידו, "היוגה לא שואלת מי אתה, היא רק מבקשת שתנשום ותזוז." אז נשמתי, זזתי, והמשכתי.  

השינוי הגדול הגיע כשראיינתי את נטע "גנגה" מרגלית מארגון "אחים ליוגה". היא סיפרה לי על שיטת שיבננדה, ואני, סקרן כתמיד, התחלתי לצפות בסרטונים שלהם. מהרגע הראשון נשביתי בקסם. השקט העמוק בתחילת השיעורים, חוסר התנועה המודע – זה היה כמו מסר חזק: "אנחנו בטוחים במה שאנחנו עושים, תסמכו עלינו." התאהבתי במיוחד בתנוחת השווהאסנה, שבה אתה פשוט שוכב, נרפה, ונותן לגוף להירגע. יש משהו כל כך עוצמתי בפשטות הזו.  

הרגשתי צורך עז להעביר את הידע הזה הלאה. רציתי להתחיל ללמד חברים על הדשא בשכונה, מלא התלהבות אבל בלי יותר מדי תכנון. אשתי, שתמיד שומרת עליי מפני עצמי, אמרה: "קודם תעשה קורס מורים, אחר כך תלמד." היא צדקה, כמובן. חיפשתי, מצאתי, והצטרפתי לקורס מורים בבית הספר "סידהי יוגה". בסוף התהליך קיבלתי תעודה – מוכרת על ידי ארגוני היוגה, ומאושרת על ידי סוכן הביטוח שלי (שזה, תאמינו לי, לא פחות חשוב).  

החלטתי שיוגה היא לא רק תחביב – זו השקעה לעתיד. חשבתי לעצמי: אם אהיה מורה ליוגה, אאלץ לתרגל עוד שנים, ובעוד 15 שנים אהיה מורה עם 17 שנות ניסיון. זה כבר משהו רציני! בחרתי להתמקד בלימוד גברים, כי רציתי לעזור להם להימנע מפציעות שנובעות מחוסר תשומת לב. כשיש נשים בקבוצה, בואו נודה בזה, הגברים לפעמים קצת פחות מרוכזים בעצמם – ויותר בלהרשים. אני רוצה שהם יתמקדו במה נכון לגוף שלהם, כמה למתוח, ואיך להקשיב.  

מאז, המסע רק התרחב. הצטרפתי לצוות ההנחיה של "אחים ליוגה" לתמיכה בהלומי קרב – חוויה מרגשת ומשמעותית. ממש עכשיו, חם מהתנור, אני בתהליך השתלמות יוגה ללוחמים (פרטים בהמשך!). הנחיתי קבוצות ענק בכנס הג'אגלינג בסחנה ובפסטיבל שייח' אבריק, והשנה, לראשונה, אני מתכנן שיעור יוגה לצלילי צ'לו – שילוב שמרגיש כמו חלום.  

כדי להפוך את הכל למשהו קהילתי, הקמתי את קבוצת הווטסאפ "יוגה בטבעון" (תגובות בפרטי), ואת קבוצת המורים והמורות ליוגה בטבעון. בדרך הזו אני ממשיך ללמוד, ללמד, ולחבר בין אנשים דרך היוגה.  

אנקדוטה יוגית לסיום: מספרים שפעם תלמיד שאל את המורה שלו, "כמה זמן לוקח להפוך ליוגי אמיתי?" המורה חייך וענה, "זה תלוי כמה מהר תלמד לשכב בשווהאסנה בלי לחשוב על מחר." אני עדיין עובד על זה – אבל בינתיים, אני נהנה מהדרך.